חיוך הגדי

בשנת 1972 נופל חייל ישראלי בשבי דמיונו של זקן ערבי עיוור למחצה, מטורף למחצה, הבורא את עולמו מתוך סיפורי אגדה מרהיבים שהוא מספר לעצמו. לאט נרקמת אל תוך אגדותיו כל המציאות שסביבו: הכפר ענדל בגדה המערבית, שבו הוא חי מילדותו, הצבא הישראלי השולט בו מאז 1967, והחייל ההולך שבי אחרי סיפוריו וחוכמתו, ומנסה לפתור בעזרתו את חידת-השקרים שמהם היו עשויים חייו מבלי שהבחין בכך. 'חיוך הגדי' הוא רומאן על התפכחות. על זָרוּת חדשה בין אדם לכל מה שהאמין בו. בדיקה של תהליכי ההישחתוּת האנושית הנגרמת ממגעו של אדם בעוול ובשקר, ובקשת מפלט בהזיה מפני ההוויה האלימה של הכיבוש, המנַגַעַת את הכובש והנכבש כאחד. גיבוריו של גרוסמן נעים בתוך פרדוקסים רגשיים של עוינות, פחד, קרבה וידידות. המציאות החברתית-פוליטית שלהם הופכת מטאפורה לדרמה הריגשית-פסיכולוגית שבתוכם. 'חיוך הגדי' הוא הרומאן הראשון של דויד גרוסמן, לאחר קובץ הסיפורים 'רץ', אשר קבע לו מיד מקום בשורה הראשונה של המסַפרים הצעירים שלנו. הספר שזור פרטי מציאות – מאירועים ועד לצמחים וריחות – שהם פריצה חדשה בפרוזה הישראלית. ב-1986 עובד הספר בידי שמעון דותן לסרט קולנוע. "- - קצמן מרכין את ראשו וממתין בכאב למכתו האחרונה של אורי על עורפו. אבל אורי משתהה. מענה אותו. ובשתיקה הספוגה צער קצמן מבין פתאום דבר מה אודות עצמו: שהכזבים, מה הם, שבבי מגנט זעירים שנפלטו אל מחוץ לאמת, ואחר כך הם מתחילים למשוך ולקרוע מבשרה קרעים קרעים ומכסים בה את עצמם, עד שהם נראים כמוה בדיוק, וכבר אין זוכרים מה אוחז את הקרעים הללו יחד".