המוות כדרך חיים

בקובץ של מאמרים שפורסמו בעיתונות בישראל ובעולם מספר דויד גרוסמן את סיפורן של עשר השנים הסוערות, מאז לחיצת היד של רבין וערפאת על מדשאת הבית הלבן בספטמבר 1993, ועד ימי המלחמה שאין לה שם, בשלהי שנת 2003. הקריאה ברצף המאמרים הופכת אותם לסיפור עלילה אחד, מטלטל ורב - תהפוכות, המשרטט בקווים עזים את הדרמה של החיים בישראל בעשור האחרון. בשפה אישית וגלוית - לב, מתעד גרוסמן את רגעי השיא והשפל של הדרמה הזו. הוא מנתח תהליכים, מגמות והלכי נפש, ומתאר את ביטוייהם המוחשיים והפרטיים ביותר בחייהם של ישראלים ופלסטינים. בלי להסתיר את לבטיו ואת תקוותיו שלו שהתבדו, הוא כותב על האופטימיות של תחילת התהליך, על הסיכוי החדש שלרגע הבליח, ועל רעיכתו המהירה; על רצח רבין ועליית הימין, על חיי היומיום תחת אימי הטרור ופיגועי ההתאבדות. על החרדות הפרטיות והלאומיות ועל ההכשלות - העצמיות של שני הצדדים. "המוות כדרך חיים" פורש תמונה של מציאות מסויטת ובלתי אפשרית שנעשתה כבר כמעט לשגרה. סיפורו של תהליך השלום, שהחל כהבטחה גדולה, ובתוך זמן קצר להפליא התדרדר למצב של שיתוק ומלכוד - הדדי, שהופך כיום את הישראלים והפלסטינים לבני ערובה כנועים בידי הקיצוניים, בשני העמים, ההולכים ומכתיבים להם עתיד מר. "...אתה מכיר את הטיעונים שלי, ועונה לי בטיעונים שלך המוכרים לי. ובכל זאת, שנינו כאילו חייבים לחזור ולצטט אותם, ושנינו לכודים בתוכם, וחשים שגם הם לעולם אינם ממצים את הסיבוך כולו ואת התחושה המשפילה, שאנן - ה'ישראלי' וה'פלסטיני' - איננו אלא זוג שחקנים הנידונים להעלות על הבימה, דור אחר דור, טרגדיה גרוטסקית ואלומה, שאיש אינו מצליח לכתוב לה ולו סצנה אחת שיהיה בה אוזשהו סיכוי להקלה, להסרת הכישוף." מתוך מכתב לידיד פלסטיני, אוקטובר 2000.